כשהגיע לאמסטרדם כבר הרגיש את מחלת הנפש שלו סוגרת אותו מכל הכיוונים בקירות של זכוכית עבה. למרות זאת הוא היה מפוחד. הוא פחד מהסביבה המנוכרת והאכזרית, הוא פחד שיאלץ לדבר עם מישהו לפני שיגיע לחדרו המוגן והחמים. אז, הוא עשה טעות חמורה, למרות שידע שזו טעות חמורה מלכתחילה, משהו נאיבי בתוכו חשב שאולי התוצאה תהיה שונה הפעם. הוא נכנס לקופי שופ, אמנם הכי קטן ואינטימי שמצא אבל עדיין קופי שופ. בעזרת תקשורת מינימלית קנה פרח ריחני של מריחואנה אמסטרדמית חזקה. מאחר ועדיין לא היה לו חדר הוא עשה את הטעות השנייה וגלגל לעצמו ג'וינט שמן. כשהיה בשליש שלו כבר הבין והרגיש את גודל טעותו, ולמרות זאת המחלה שלו אמרה לו לעשן את הג'וינט עד תומו. הוא הרגיש שהקירות השחורים סוגרים עליו. הוא הרגיש עיניים צרות נועצות בו ושופטות אותו. הוא הרגיש חשוף, שרואים את כל פגמיו, את כל פחדיו, את חוליו.
הוא חייב לצאת משם, הוא פחד לקום, הוא פחד לזוז, הוא פחד למשוך תשומת לב, הרי כל העיניים מכוונו אליו, אל העוף המוזר שהוא. אז ניצל שעת כושר כשהמקום התרוקן לפתע ונמלט החוצה. בחוץ הרגיש קור עז, קור אמסטרדמי כזה, קור של ניכור ובדידות. השעה הייתה עשר וחצי בערב, שעה שבאמסטרדם הרגישה לו כמו שלוש לפנות בוקר. הכול כבר נסגר, התיירים המסטולים כבר התעייפו מעצמם ורובם חזרו למלון. המקומיים התעייפו מהתיירים המסטולים וכבר חזרו הביתה, אל הפרטיות הכול כך אהובה עליהם. האחרונים שעוד שוטטו ברחובות פסעו בחוסר סבלנות מופגן, מציצים מדי פעם מעבר לכתפם, כאילו מישהו דולק אחריהם. אחרים טסו באופניהם, מוכנים לדרוס את המבולבלים שעמדו בדרכם, בנתיבי באופניים האדמדמים. הוא צעד במהירות, תרמילו הכבד על כתפיו. גופו וראשו כאבו מרוב עייפות ומפחד. ליבו דפק בחזקה ובמהירות שדמתה למהירות המלחיצה שבה נמלטו כולם מהרחובות האפלים. ההרגשה הכללית הייתה שמשהו נורא עומד לקרות למי שיישאר בחוץ. הוא נכנס לסמטאות שעוטפות את ככר דאם שנראתה עכשיו כמו זירת הוצאה להורג שננטשה בלילה וכל שדיה מתרוצצים שם, משחרים לטרף. הוא ידע שהוא מגזים והוא ידע שזו המחלה שמדברת אבל זה היה חזק ממנו, הוא לא יכול לה.
הוא חצה סמטה אחר סמטה, מחפש בעיניו המפוחדות אחר מלון קטן ומנחם. מנסה להימנע מעייניהם הכעוסות של אחרוני העוברים ושבים. לא היה שם צחוק ואף לא צחקוק. רק דממה ונקישות נעליים ממהרות. גשם צדדי מרושע החל לרדת ואתו פרצי רוחות ששינו מדי פעם את כיוונם, דואגים להרטיב אותו מכל הצדדים, גם כשחשב שהוא חכם ונצמד לקיר נגדי כדי להגן על עצמו, משב פתאומי מצא אותו שם. נראה היה שהעיר האכזרית הזאת רוצה ברעתו ותוקפת אותו בכל האמצעים.
הוא המשיך באותן סמטאות חשוכות, אותן סמטאות שבשעות היום עטו עליהן מסיכה של צבעוניות שיקית, אבל אותו הן לא הצליחו לשטות, הוא ידע את טבעה האמתי של העיר הזאת. רטוב עד עצמותיו, קפוא, מפוחד ועצוב המשיך בכוחות אחרונים לחפש לו בית. הוא כבר חלף על פני כמה מלונות אלא שלא הצליח לאסוף את שארית האומץ שבתחתית נעליו ולהיכנס. הוא פחד שיאלץ לדבר עם בני אדם, כולם היו אכזריים, שדים שרק רוצים ברעתו. שוב אמר לעצמו שזו רק פראנויה ושזו רק מחלה והכל בסדר ושהוא חייב להתעלות על עצמו. הפעם הוא הקשיב לעצמו ובניצוץ של אומץ נכנס למלון צר וקטן בבניין אמסטרדמי טיפוסי וקלסטרופובי. בשלט הניאון נכתב "מלון התעלה". האבסורד שדווקא עכשיו לא ראה שום תעלה. "בוודאי בצדו השני של הבניין" אמר לעצמו, אין בעיר הזאת רחוב שאין לו תעלה "כדי שיהיה להם לאן לזרוק את הגופות" המשיכה מחלתו לתעתע בו.
מהוסס טיפס במדרגות הכניסה התלולות רק כדי למצוא את דלפק הקבלה ריק. הוא נשם לרווחה. הוא שכנע את עצמו להישאר וללחוץ על הפעמון הקטנטן. עוד לפני שהספיק לעשות זאת, מחדר צדדי הופיעו פנים יפות. הוא נבהל, היא ראתה שהוא נבהל. היא הניחה יד חמה על כף ידו והביטה לתוך עיניו מחויכת. עיניה הגדולות חומות ירקרקות שפעו אור ונחמה.