אני אוהב סיפורים.
תמיד אהבתי.
לא סיפורים רגילים.
אני אוהב את הסיפורים יוצאי הדופן.
על טיפוסים יוצאי דופן.
אני אוהב את הקיצוניים.
כמו למשל הסיפור הזה:
עשרים ושתיים שנים אחורה.
פסטיבל קטן והזוי בדרום אנגליה.
הגענו לשם בסופה של נסיעה מטלטלת ורוטטת על אופנוע כבד עם שלושה גלגלים, בלי קסדות.
הבוס האנגלי שלי, בחורה ספרדייה בשם יולנדה ואני.
הפסטיבל, (לא סטונאנג') שהיה בקונספט דרואידי שכזה, עם מעגלי אבנים ומעגלי אנשים מחופשים לדמויות שנראו שיצאו משר הטבעות, רוקדים ושרים בשפה של הארץ התיכונה, ועוד כלמיני טקסים מעגליים ולמי אכפת בכלל. לי לא, וכך גם לרוב שאר המשתתפים שבדיוק כמוני באו להשתכר, להסתמם, להתערבב וליהנות.
הפסטיבל התקיים ממש מחוץ לכפר קטן ועתיק.
ואני מדבר על עתיק
כבישים מרוצפים באבנים שחורות גסות
בתים שנראו שבנויים מאותם אבנים בדיוק
שעליהם גגות עשויים שכבות של קש ששרד את דפי ההיסטוריה.
אמיתי
מה שאני זוכר במיוחד זאת האווירה העתיקה הקסומה והמסתורית שנדפה מהכפר היפייפה הזה, שכמו נשלף מאגדה.
את הלילה הראשון העברנו מחוץ לכפר, באחו רענן וירוק, בין הכפר ולבין יער אלונים, עתיקים גם הם.
הטקסים הפגאניים התרחשו באזור אחר.
שם ליד מדורה היינו אנחנו ועוד כמה ממשתתפי הפסטיבל, שגם כמונו תפסו טרמפ על המפגש וגם כמונו לא היו בקטע של טקסים. בשלל דמויות צבעוניות וקיצוניות, אנשי שוליים וצבעים. נראה היה שאף אחד סביב אותה מדורה לא היה אכפת ממהות הפסטיבל, חוץ מהבוס שלי שהסיר את גלימת הדרואיד שלו שהצטרף אלינו כשחזר מהטקס המדובר.
מה שכן היה אכפת, לכולם, זה שיהיה כיף וכמה שיותר
ואכן כך היה.
שתינו, צחקנו, ניגנו ודיברנו בלי סוף. אווירה משפחתית חמה הייתה סביב המדורה ההיא, משפחה משוגעת אמנם, אבל משפחה. עד שבלי ששמנו לב לזמן, התחיל לעלות הבוקר הערפילי.
בדיוק אז ובעיתוי מושלם, בדיעבד
ניגש אלי ואל יולנדה הספרדייה בחור והציע לנו לקנות קטמין.
בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי את השם המפוקפק, וכמובן שלא ניסיתי מעולם.
יולנדה שכבר הכירה וניסתה, ישר קפצה ואמרה "כן אנחנו רוצים" ואני נתתי בה מבט שואל "אנחנו רוצים?" והיא מיד ענתה לי "ברור שאנחנו רוצים"
מסתבר שהיא צדקה
הדבר הבא שעשינו, הזויים ומבסוטים עוד יותר
היה לטפס בקושי רב, ועם לא מעט נפילות מלוות בצחוק מתגלגל, על גבעה סמוכה ותלולה בשביל לצפות בערפילי הבוקר מעל שדה גדול שהיה בצידה השני, וגם סתם בשביל הטיפוס והצחוקים.
שם על הפסגה, תוך בלבול מוחלט בין פרופוציות נכונות של מרחק וגודל ראינו משהו מתקרב באיטיות מתוך ערפל הבוקר הסמיך.
ככל שהצלחנו למקד את מבטינו הסקרניים אל עבר הדבר המסתורי שהלך וגדל והתבהר, הצלחנו להבין שמדובר בדמות שהולכת ומקרבת אלינו מתוך האופק המעורפל.
הדמות הלכה והתקרבה יותר ויותר ואנחנו מצאנו את עצמינו, ועם מעט מהפוקוס שהצלחנו למצוא בוהים בה.
בשלב מסויים של בהייה כבר הצלחנו לזהות שאותה הדמות היא בעצם גבר, לידו הצלחנו עכשיו גם לזהות עוד דמות, יותר קטנה.
עד שהתבהר והתברר שהדמות הקטנה היא בעצם כלב, או אולי כלבה.
הם התקרבו באיטיות דרמתית משהו
נראה היה שהם נושאים איזו בשורה, או אולי סיפור, ושמכל האנשים בעולם, יולנדה ואני נבחרנו בשביל לשמוע את שיש להם לבשר.
כעבור זמן שהרגיש כמו נצח, ועם סקרנות שיא שלא הייתה מביישת את הסקרן שבחתולים, האיש המסתורי וחברו ההולך על ארבע הגיעו למרגלות הגבעה שלנו.
האיש, נראה שעבר תלאות לא קלות
הוא היה מלוכלך ועייף, הייתה לו חזות מחוספסת
הוא הרים את מבטו אלינו, הבעה רצינית וקשוחה על פניו, ועם זאת כזאת שלא הצליחה להסתיר עיניים טובות.
על גבו, תיק צבאי גדול, ישן, מרובע, מסורבל וכבד.
בירכנו אותו לשלום, מה שהפיג מעט את מעטה החשדנות שקשה היה לפספס
הוא ברך אותנו בחזרה לשלום וטיפס באיטיות ובסרבול רב על הגבעה.
כשהגיע לראש הגבעה, אני ויולנדה, וכמעט באותה נשימה ובלי שתיאמנו בינינו מראש, הצענו לו בירה ופס של קטמין.
הוא נראה מופתע ומעט מובך מההצעה שלנו
הוא אמר שהוא מאוד ישמח אבל שאין לו איך להחזיר לנו טובה.
הבנו, שכנראה שלא סתם, ושיש סיבה למבט המרוחק, החשדני מעט.
כמובן שאמרנו מיד שאין צורך להחזיר לנו בכלום, שזה בכיף שלנו לפנק אותו אחרי מה שנראה היה כמו מסע ארוך ומייגע.
ואכן כך
הוא סיפר לנו שהוא והכלב שלו צעדו ברגל במשך חודש שלם בשביל להגיע לפסטיבל בזמן המיועד.
"חודש שלם???" היינו מופתעים ועוד יותר מסוקרנים מהאיש המסתורי.
אז הוא סיפר לנו שכמה שנים לפני הוא החליט שהוא לא עולה יותר על כלי רכב ממונעים כאלו ואחרים, לא רכב פרטי, לא מונית, לא אוטובוס, לא רכבת ובטח שלא מטוס.
לא בטוח לגבי סירה
הוא החליט שלכל מקום אליו ירצה להגיע, הוא ילך ברגל, הוא וכלבו.
הוא הסביר שהחליט שהוא רוצה להתנתק מהמרוץ של העולם המערבי המהיר והמטורף, כמה שיוכל.
זה לא בשבילו הוא אמר
הוא הגיע לאיזשהו תיעוב או סלידה מהעולם המהיר הזה, השטחי, התובעני והמנותק.
אני ויולנדה התאהבנו בו ברגע
ולא רק בגלל אורך חייו הייחודי והאמיץ
אלא גם כי היה בו משהו טוב
הייתה בו ענווה שכזאת שכמעט לא פוגשים.
האיש כמעט ולא פוגש בבני אנוש בימים רגילים
וזה לא כי הוא לא אהוב או לא רצוי
זה כי ככה הוא החליט.
החלטה שהגיע בעיקר בעקבות חוויות פחות טובות שקרו לו עם המין הזה
הוא גם אמר את זה
הוא סיפר שמתוך תמימותו וכוונותיו הטובות, נפגע כל כך הרבה פעמים מבני אדם עד שכמעט ואיבד כל אמון בהם
מפורשות הוא אמר את זה
וגם בלי שהיה אומר, זה ניכר על פניו,
ובהתנהגותו המרוחקת, החשדנית
לקח לו קצת זמן
אבל שמתי לב שבאיזשהו שלב, הוא הצליח להסיר חלק מהמגננות האלו
זה קרה כי כנראה שהוא הבין שהוא נמצא עם אנשים טובים, שלא רוצים ממנו דבר, מלבד חברתו הנעימה.
ישבנו שם על הגבעה
ארבעתינו – יולנדה הספרדייה, הנווד האנגלי, הכלב שלו ואני הישראלי
זמן שאיבד מתחושתו
ייתכן שאלו היו כמה דקות, וייתכן כמה שעות.
למטה ומאחורינו עוד התרחשה ההמולה סביב המדורה, עד שירדנו והצטרפנו אליה שוב, הפעם עם האנגלי המסתורי וכלבו
גם שם, שמתי לב שהוא היה חשדן ומרוחק בהתחלה
עד שהצליח בכל זאת לשחרר ולהשתחרר
משם המשכנו לפאב המקומי שהיה במרכז הכפר
שם, מחוץ לפאב הכי עתיק שהייתי בו ומחוצה לו בוודאות.
על, ליד, לצד וגם בעמידה, ריקוד וישיבה, פוזרו שולחנות פיקניק מעץ, כאלו בסגנון קקל, ובניהם התפזרו שלל דמויותיה וטיפוסייה הכי צבעוניים וכנראה גם קיצוניים של הממלכה.
בין זה לאלו המון בירות, סמים, אני, יולנדה הנווד וכלבו
אז צצ פתאום הבוס האנגלי שלי, המשוגע. נכנס יוצא, מתרוצץ, צוחק בפרעות. הבוס המשוגע שהיה גם חבר.
בכמה שעות שהיינו שם המשכנו להזמין את החבר החדש שלנו לבירות וקטמין, מה שגרם לו להגיד שוב ושוב שאין לו מה להציע לנו בתמורה.
ואז
הוא פשוט נעלם.
חיפשנו אותו בהמשך גם באזור של הפסטיבל, מחוץ לכפר.
שום סימן.
מאז כמובן שלא ראיתי ולא שמעתי עליו שוב
עברו מאז 22 שנה.
את האיש הזה לא שכחתי, וכנראה גם שלעולם לא אשכח.