תימהוני ומהורהר.
זה מה שאמר לעצמו שהיה עונה לשאלה- מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
עכשיו הוא כבר גדול והוא מפורסם, הוא ממלא אולמות על בסיס יומיומי ופעם בתקופה חצי אצטדיון.
הוא מעולם לא זכה לענות על השאלה ההיא כשהיה קטן ובעצם מי בכלל זוכה לענות עליה?
שאלה היפותטית מופלאה שכמותה. הוא תהה לעצמו כשנתקל בפרסומת שמשתמשת בשאלה המפורסמת.
כמה מאלו שבאמת זכו לענות עליה הגיעו, כשנהיו גדולים, לאן שרצו, אז, כשהיו קטנים. הוא גם תהה לעצמו, מה באמת היה, קרוב לוודאי עונה אז, כשהיה קטן? האם היה מבקש להיות מפורסם? כנראה שכן. האם היה לו אז, מושג קל שבקלים במה כרוך העניין? האם יכול היה לנחש כמה סבל יש בעולמו של ידוען? האם חשב אז בתור ילדון קטן על כל אותם רגעים אובדניים שמלווים אותו בימים שבהם הצליח להשיג את שאיפותיו? האם היה מצליח לנחש שיהיו רגעים בהם רצה להיות אחרון העזובים, הנטושים והאנונימיים? האם היה יכול אז, להעלות על דעתו שיחווה רגשות קנאה כלפי חסר בית מסריח מאלכוהול שעבר על פניו ברגע ברחוב ואפילו לא העיף בו חצי מבט? להיות מפורסם! למה?
הוא כעס על עצמו כששאל את עצמו את השאלה הזאת. הוא בעיקר כעס על עצמו שלא שאל את השאלה הזאת בזמן. שאלה קטנה. פשוטה. מתבקשת. השאלה הכי בסיסית וראשונית. אם כל השאלות.
למה?
מילה אחת שטומנת בחובה עולם. פחד נוראי השתלט על גופו. אותו פחד ששיתק אותו אז, מלשאול את השאלה שעלולה לחשוף את האמת.
אלא שהפעם, בניגוד לאז, אין לו מה להפסיד. הפעם הוא שואל את עצמו- למה?
למרות שהוא ידע שכנראה כבר מאוחר מידי בשביל זה, הוא החליט, הוא לא יעלה יותר על שום במה עד שלא יענה לעצמו על השאלה הזאת.
כל התשובות נורו לראשו כמו קליעים עוד לפני שסיים לשאול. הוא הבין עכשיו למה פחד כל כך לגעת בשאלה. הוא הבין את מה שהבין כבר מזמן- התשובות תמיד היו שם לנגד עיניו. הוא העדיף להביט לכיוון השני. כמו שרואים בהמשך הרחוב מכר לא רצוי ומוצאים את כל הסיבות להימנע מקשר עין. כך הוא נמנע מקשר עין עם האמת המזוויעה שישבה וצחקקה לה מהזווית של שדה ראייתו. בדיוק שם בתחום שכבר לא רואים. אבל מרגישים. בהחלט מרגישים.
כמו שחשב, הוא לא אהב את התשובות. או יותר נכון פחד מהן. הוא מצא שם את כל מה שלא רצוי ועם זאת מובן מאליו. היו שם: חוסר ביטחון עצמי, דחיה, אגו פגוע, חוסר בתשומת לב מול צורך בתשומת לב. היה שם ריצוי, הייתה שם קנאה. היו שם כל אלן. כל אלו שתמצאו בכל מפורסם ובזה שרוצה להיות מפורסם. הוא הרגיש בנאלי ורדוד. מעולם לא הרגיש כל כך לא מיוחד. הוא צחק על עצמו בקול רם, מה שגרם לכמה ראשים להסתובב אליו. אבל לא אכפת לו, הוא צחק. כמה מגוחך, חשב, עכשיו כשהשיג את פסגת שאיפותיו, הוא הרגיש כמו האדם הכי פחות חשוב ומעניין בעולם כולו.
צחוקו התגבר, עכשיו, מבטים מחויכים שהופנו אליו נראו יותר כמו מבטים מודאגים. הוא התעלם וחבט בשולחן בכוח בעוד צחוקו הפך פרוע. היו שחשבו שמדובר באיזו סוג של מתיחה. הם צחקו במבוכה והביטו לצדדים, מנסים להבין אם יש מישהו שמבין במה מדובר. או שאולי ציפו לראות מצלמות.
אחרים דיברו ביניהם שכנראה המתח בעבודה גרם להתרופפות. אישה אחת אמרה לחברתה שהיא תדאג להעביר את פרטי המטפל שלה למנהל שלו, "הוא מציל חיים" אמרה לה וצקצקה בלשונה כהבעת חומרה ואמפתיה.
צחוקו עלה עוד מדרגה והפך מפרוע למטורף. עכשיו כבר כל המבטים עברו ממבוכה להסתייגות ופחד. חלקם סימנו למלצרית, אחרים צילמו. אף אחד מהנוכחים לא התעלם ואף אחד לא קם בשביל לעזור לסלב האהוב שלהם. מבחינתם באותו רגע הקריירה המפוארת שלו צנחה נמוך.
בתוך כל מערבולת הטירוף הזאת שתקפה אותו הוא הצליח למצוא תובנה שקטה. הוא נזכר שאחד המכרים שלו אמר לו ש"מדהים כמה זה נכון שאומרים שקשה לבנות וקל להרוס" לאחר שנאלץ לסגור את המסעדה שלו.
הוא עצר את צחוקו והביט סביבו בשביל להבין אם הוא הרס הכול או שיש עוד מה להציל. באותה נשימה הוא גם הבין שבכלל לא אכפת לו. נמאס לו מכל זה. נמאס לו מכל הזיוף המחורטט הזה ונמאס לו לרצות אנשים. נמאס לו מכלוב הזהב הזה. זה בכלל לא הוא. אז למה לעזאזל שימשיך לעשות את זה לעצמו, למה? שאלה מופלאה. מיד כששאל עלו תשובות.
למה?? כוח האינרציה… כן… זה נכון. הגיע הזמן לעצור את הכוח הזה, זהו כוח מסוכן. הוא יכול להוביל אדם למקומות שהוא כלל לא רצה להגיע אליהם ובטח שלא רוצה עכשיו להיות בהם. אבל הוא אפילו לא יודע את זה ובטח שלא יודע איפה היציאה.
"חיים בתוך מבוך" מלמל לעצמו. הוא חייך כשהבין עד כמה בר מזל הוא על ההתעוררות הזאת שהוא חווה לפני שהזדקן או אז יתכן שיהיה מאוחר מידי להציל משהו. הוא חזר לצחקק. "אין מה להציל" אמר לעצמו בהקלה עצומה. שוב צחוקו החל מתגבר. הפעם התחושה היא של שחרור וחופש. מי רוצה להציל בכלל חרא כזה? להיפך, שיישרף הכול. הוא נרגע.
הוא חייך לעבר זוג חברות המומות שישבו בשולחן פינתי. מרוב מבוכה הן לא ידעו איך להגיב. אז יצא להן מין חיוך זועף , מבויש, מזויף וגם קצת מאוהב. אחת מהן שפכה מעט מהקפה שלה על הטלפון המשוכלל הורדרד שלה. היא צחקקה והרימה את המכשיר בשתי אצבעות, כילו מציגה לעולם שהטלפון שלה נוזל מקפה. "דווקא די חמודה" הוא חשב לעצמו. "ככה, אמתית ומובכת" הוא אמר לעצמו שיחזור אליה בהמשך…אולי..
כרגע הוא רוצה לחזור אל ה "למה". הוא המשיך- "למה??" מעבר למסך של כל התירוצים הפסיכולוגיים בשקל וחצי הוא ראה משהו מעורפל. לשם הוא רצה להגיע. שם, ידע, ימצא תשובה יותר מספקת ויותר אמתית לשאלה היחידה שהתנוססה לו מעל הראש כמו שלט ניאון ראוותני. הוא התאמץ. הוא הפעיל את כל תאי הזיכרון שיכל למצוא, כל אלו שעוד לא נשרפו כליל משימוש יתר של סמים, אלכוהול ותהילה.
כל מיני הבזקים של סיטואציות שונות עברו שם וחלפו הלאה, שבבי זיכרונות שהתערבבו זה בזה ויצרו עכשיו סיטואציות פיקטיביות, מדומיינות וערוכות לגחמות שכלו המשובש והמעוות. הוא נשם לרווחה והתחיל מחדש. הפעם עצם את עיניו. מתעלם לחלוטין מהסובבים אותו שבוודאי נועצים בו עכשיו עיניים בלי חשש שהוא יקלוט אותם עושים כך.
עכשיו עלו אצלו שם, בעיני רוחו המפוקסות יותר, השלוות יותר ובעיקר המדומיינות פחות, תמונות. תמונות… של בנות המין השני. יפות.. יפות.. כולן יפות…את כולן הוא פגש, את כולן הכיר. המון-המון.. בנות. את כולן פגש. ולא סתם פגש…
ואז ראה בעיני רוחו את כל אותן בנות בתנוחות שונות ומשונות. את כולן כבר ראה ואת כולן כבר הכיר. כי כולן קרו אתו. התמונות חלפו והתחלפו. הוא שם לב שמידי פעם, מידי כמה תמונות מגרות, קפצה לה תמונה אחת משונה לשבריר שניה. תמונה אחת יוצאת דופן.
בעוד שכל התמונות המשיכו הלאה ולא חזרו, זו האחת התעקשה לשוב ולרצד ולהבזיק כמו איזו הפרעה. תמונה עקשנית ומשונה, הראי את עצמך!
הוא ניסה להבין מה העניין, מה יוצא דופן בתמונה הזאת ולמה היא מתעקשת לשוב ולרצד. הוא ניסה לתפוס אותה, היא הייתה מהירה מידי. באחד ההבזקים הוא חשב שהצליח להבין במה היא יוצאת דופן. תמונה חוצפנית. היא הייתה לבושה… איך את מעיזה להיות לבושה כשכולן עירומות? תמונה חוצפנית!
התמונות המשיכו לעבור לפניו כשחלקת מתעכבות מעט יותר מאחרות. כולן חולפות פעם אחת ולא חוזרות. עשרות אולי מאות, יפות. כולן יפות. וואו. כל כך הרבה… "הגזמתי" חשב לעצמו. הוא נגעל מעצמו, הוא נגעל מהן. הוא תהה לעצמו אם כל אותן בנות היו מתפשטות לו גם אם היה אנונימי. "בוודאי שלא" ענה לעצמו מיד.
כמה דוחה… והנה היא הבזיקה לו שוב, אותה תמונה מסתורית בבגדים. ככל שניסה ככה היא ברחה לו. כמה שהתאמץ שתישאר ככה התעוותה התמונה והתפוגגה עוד לפני שהצליח לראות בבירור את פניה. הוא הבין שהוא חייב לשחרר. הוא הרפה מעט את שרירי העפעפיים, הוא הרגיש את הלחץ יורד מסביב לרקות ובמרכז המצח. במרכז המסך של עיני רוחו הופיעו עכשיו פניהן בתקריב.
בפעם הראשונה הוא ראה את עיניהן. הוא ראה את מה שבאמת. הוא ראה את נשמתן. בפעם הראשונה שהוא ראה אנושיות. עכשיו, בעיני רוחו הוא ראה את עיני רוחן. הוא ראה אותו שם, מרוחק ומתנשא. שאיפה- פסגת השאיפות. הוא הביט עכשיו בפניו שלו דרך עיניה של אחת מהן, הרבה שקר ראה שם. בעיקר שקר וגם הכחשה.
אבל עכשיו מעבר למסכים האלה הוא כבר ידע והכיר. אז הוא חיפש ודי מהר הוא גם מצא. מניעים שמתוך חולשה ופחד, מניעים אנושיים. ופתאום ראה את עצמו מאוהב. מאוהב וצעיר, מאוהב וצעיר ושבור לב.
בעיניו המזוגגות והמעט רטובות הוא זיהה משהו מעבר. הוא זיהה את הפוטנציאל, את הפוטנציאל של המפלצת שהוא עתיד להיות. הוא ראה את הניגודיות הדקיקה הזאת ממש קלושה, כזאת שכמעט בלתי אפשרי להבחין בה בעיניים בנאליות וללא העזרה של אי אילו עזרים משני תודעה.
הוא נעצר על התמונה הזאת שלו על קו התפר שבין התמימות לאגו מפלצתי. הוא הבין שזאת בדיוק הנקודה הזאת בזמן. שם נפל הפור- לכאן או לכאן.
הוא הביט בעצמו כך דרך נקודת מבט שאליה לא נחשף מעולם. אבל מהי אותה נקודת מבט? הוא מצא שיש לו יכולת חדשה להגיע לנקודות שהיו חבויות עמוק בזיכרונותיו.
אז נזכר שהוא מכיר את המבנה הנטוש המקושט בגרפיטי החובבני הזה שנמצא מאחורי עצמו המאוהב, ואז הוא הבין מהי אותה נקודת מבט. זאת הייתה היא. מביטה בו מחוץ לבניין הנטוש. שם היו מארגנים מסיבות מחתרתיות לפעמים. חברים שלו וחברים שלה. מעולם לא דיברו לפני כן. הוא ראה אותה המון פעמים במקומות האלו. הוא לא העז לפנות אליה. גם היא שמה לב לנוכחות שלו. היא אמרה לעצמה שיש בו משהו. שאם יפנה אליה יתכן ותסכים אבל רק אם יפנה הוא. היא לא תעשה את זה.
בנקודה ההיא היא עצרה לרגע, לבחון אותו, מעבר לסתם מבט חטוף. בנקודה ההיא , ראתה אותו מעבר למסכות שלו וגם לאלו שלה. שם זיהתה שאם לא יזכה לטעום אהבה אמתית בקרוב, הוא אבוד.
אם רק יפנה אלי, אמרה לעצמה אני אולי עשויה להסכים. אולי תהיה זו שתציל אותו מעצמו חשבה. תחושה נעימה עברה בגופה. התודעה שלו נזרקה פתאום למקום אחר. שוב כל התמונות הפרובוקטיביות, שוב ביניהן בצבצה מפעם לפעם אחת לבושה. אלא שהפעם היא נעצרה. זאת הייתה היא. אהבתו הראשונה, אהבה שלא זכתה למענה. היא הייתה נקודת המפנה שלו, זאת. שאלמלא היה פחדן יכלה להציל אותו מעצמו. אלוהים, לו רק אמר שלום.
הוא פקח את עיניו, מסביבו תדהמה, פניו רטובות מבכי. "יופי" אמר לעצמו בקול. הוא קם ובלי ששילם עזב את המקום לעיניהם השופטות של הלקוחות האחרים. "מישהו מהנבלות כבר ישלם", מלמל לעצמו בעוד הוא יוצא אל הרחוב. כמה מכרים מהתעשייה ניסו לדבר אתו ליד הכניסה. הוא התעלם מהם, בקושי זכר שהם מכירים, כרגע הם היו רק הפרעה חולפת בשבילו.
הוא עצר את המונית הראשונה שראה. כשהנהג זיהה במי מדובר , הוא העדיף אותו על פני לקוחה מבוגרת שהמתינה שם לפניו. "לשדה התעופה" אמר לנהג, והתכחש שהוא מי שהנהג חשב שהוא.