אני חייב לזכור את הרגעים האלה. חייב את זה לעצמי. לזכור את הסבל הזה שאני עובר ברגעים אלו ממש. בחדרים האלה, שפלורסנט לבן מגעיל מאיר את פגמיהם. כתמים שחורים על הרצפה האפורה במרקם חלקלק, בדלי סיגריות במסילות של החלון השבור. על השירותים אני מעדיף לא לדבר.
שמונה מיטות ברזל אחת על השנייה. כרגע אנחנו גרים כאן רק חמישה. ארבעה מבני דודינו ואני. הם הכינו לי קפה חזק ומנחם בלי סוכר. הפסקתי סיגריות לא מזמן וזה קשה. הפוך על הפוך עשיתי, בזמן הכי קשה הפסקתי. גאה בעצמי על זה. אבל זה קשה, במיוחד פה בחדרים ברמלה. חשבתי שסיימתי עם זה, אבל הנה אני שוב פה, הפתעה!
לטעויות שעשיתי יש מחיר כבד, אפילו קצת מוגזם, אין צדק בעולם. אמרו לי בטיפול שאין צדק ושברגע שאשלים עם המצב יהיה לי יותר קל בחיים, נראה שעוד לא השלמתי. לפחות החום נרגע, הייתי פה לפני חודשיים והיה סיוט, חם כמו בהודו אבל בלי הנוף.
אימא אני סובל, אבא קשה לי. אסור לי לשכוח את הרגעים האלה, את החדרים האלה. רק ככה לא אחזור. עשיתי קעקוע קטן ומכוער ברגל שיהיה לי לתזכורת, מכוער כמו החדרים האלה, כמו הימים האלה. הייתי בדרכים היום, כל היום. אני אוהב את הדרכים אבל לא ככה, בתוך קופסת ברזל צפופה ואטומה לאור ונוף, כן ממש ככה.
שוב ושוב אני אומר לעצמי שאסור לשכוח. סיפרו לי ששוכחים מהר, יש כאלו שבשנייה שהם בחוץ.
אלו תמיד חוזרים, אני פגשתי אותם. אני לא רוצה לחזור, לא מוכן לחזור. המחיר יהיה כבד מידיי בשבילי, בדיוק בגלל זה אני חייב לזכור.
ויש רגעים יפים. כמו לפני דקה כשישבנו ושתינו מיץ ירוק ודיברנו על החיים, והאווירה הייתה חמה ומשפחתית, ולרגע שכחתי שאני סובל. כשאני חושב על זה היו רגעים כאלה לא מעט וכשאני חושב על זה עוד קצת, אז לא כ"כ נורא וגן העדן נמצא בפנים ולא חשובה התפאורה. הנה זה קורה, אני כבר מתחיל לשכוח, וזה מסוכן, מאוד מסוכן. כי בזמן שאני כאן נהנה אימא שלי בחוץ סובלת.
חייב לזכור את הרגעים הקשים, את החדרים המכוערים, את החום, את הרעש בלילה שלא נותן לישון, חייב לזכור את טריקת הדלתות, את סיפורי המלחמה.
עשיתי קעקוע מכוער, בעצמי עשיתי.
חכמולוג, אמרו לך שאסור, לא הקשבת.
עכשיו בית סוהר, חכמולוג!