"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?"
השיר הזה התנגן יום אחד מאיזו חנות באלנבי בדיוק כשעברתי לידה, השיר הזה תפס אותי וגרם לי לחשוב, אני מניח שבדיוק לזה התכוון המשורר.
אז חשבתי- מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל מישהו, או מישהי, זאת בטח לא הפעם הראשונה שהשיר הזה תופס אותי ושואל אותי את השאלה החשובה הזאת.
בכל שאר הפעמים שזה קרה הצלחתי לענות עליה בקלות ובלי שבכלל נאלצתי לחשוב על התשובה, ככה בשלוף.
תמיד עשיתי משהו בשביל מישהו, כמעט על בסיס יום יומי, והנה אני צועד לי באלנבי בשעת אחר צהרים עמוסה, עם ישראל לכל דמויותיו וטיפוסיו חי ובועט מכל עבר ואני מחפש תשובה.
כן, זה נכון שלא מזמן הצהרתי, ביני לבין עצמי כן, שנמאס לי מכולם ושמעכשיו אני מפסיק לעשות בשביל אחרים, כן זה נכון שהרגשתי מנוצל ורמוס וכן באמת שהתכוונתי לדבריי בזמן שהם יצאו מפי אל העצמי החדש שבי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא השלישית שאני יוצא בהצהרות כאלו, בפעמים הקודמות שזה קרה, לא רק שלא הפסקתי לעשות, אלא עשיתי יותר, ושוב הצטערתי על כך. ככה זה, אלו החיים. שלי.
זה למה אומרים שמילים יש כמו חול ואני עדיין רעב.
האם הפעם באמת הצלחתי לעמוד במילותיי?
אני הולך מהר ברחוב הצפוף, מפלס דרכי בין האנשים האיטיים, מניע את גלגלי המחשבות, הולך וחושב.
"מתי מתי מתי?" אני ממלמל לעצמי.
כל מה שאני מצליח להיזכר בו זה שלפני חודשיים בערך עזרתי לאחותי להעביר דירה, וגם אז זכיתי בחלק מהרהיטים שלה, אני זוכר שהרגשתי מורווח בסוף אותו יום.
אני עובר בראשי בכל המקומות שאני ביום יומי עובר בגופי, את כל האנשים שאני פוגש במקומות האלה- חברים, מכרים וזרים. סיטואציות שקרו לאחרונה, מפגשים, שיחות, טלפון…בקשות? כן, בקשות, בקשות, בקשות…אני משנן בשקט. לעזאזל, בקשות, תמיד יש בקשות…אני לא מוצא שום דבר, חודשיים לפחות של קיום אנוכי לחלוטין, דאם. האם זה ייתכן? אני? אנוכי?
הגילוי הזה דווקא גורם לי לחייך, אני הולך ומחייך.
החיוך הולך ומתרחב לי על הפנים באופן בלתי רצוני אבל מאוד מודע, אני מרגיש אותו, כל עור הפנים שלי נמתח, עד שאני כל כולי חיוך, אני זורח.
אז אני מבחין במשהו מתוך ההמולה שתופס את תשומת ליבי, משהו מטריד ועם זאת מסקרן, אלו פנים.
אלו הפנים הכי מכוערות שראיתי מימיי. אני לא מצליח להבין אם אלו פנים של גבר או אישה. אני נרתע מהפנים האלו אבל לא מצליח להוריד את המבט, יש משהו ממגנט בכיעור הזה, משהו על טבעי, משהו ייחודי, פריקי.
הפנים קולטות אותי ומחייכות אליי, החיוך חושף שיניים עקומות וגורם לפנים להיות אפילו יותר מכוערות, הייתי אומר על גבול המפחידות.
עכשיו אני מבין שאלו פנים של אישה, אולי בחורה, וכנראה שהיא מאוד מבסוטה שאני בוהה בה. היא קורצת אליי ואני קצת נבהל. היא מפלסת את דרכה בין האנשים ומתקרבת לכיווני. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות בשביל להתחמק ממנה אבל אני לא מצליח להפסיק להסתכל עליה.
"מה אתה עושה?" אני שומע פתאום מימיני וקרוב מאוד אל האוזן שלי, ומיד אל תוך שדה הראייה שלי, ומאוד קרוב לפניי נדחף פרצוף, לא פחות מכוער אבל של גבר.
"מה מה זאת אומרת מה אני עושה?" גמגמתי המום ומופתע, מנסה להבין את הסיטואציה.
"אתה בוהה בחברה שלי??" אמר בטון יותר גבוה ותקיף ונצמד עוד יותר קרוב לפניי
"ולא רק שאתה בוהה בה, אתה גם עושה לה עיניים, אה??" המשיך
"מי? זאת חברה שלך? שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
"אל תשחק אותה כאילו שאתה לא יודע ולא מבין"
ואז, שמעתי שוב את השיר מתנגן לי בראש "מתי בפעם האחרונה" ידעתי בדיוק מה לעשות.
"מצטער אחי" אמרתי לו "לא ידעתי שיש לה חבר, פשוט לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, בכל זאת אחי, לא כל יום זוכים לראות יופי שכזה"
"כן אה" הוא אמר מחויך וטפח לי חזק, על גבול החזק מידי על הכתף.
"ובכלל" המשכתי "אתם מאוד מתאימים אחד לשנייה, אתם נראים טוב ביחד"
"תודה חבר" הוא אמר והניח לה יד על הכתף, הוא הצמיד אותה אליו.
"ושלא יקרה עוד פעם, אה??"
נפרדתי מהם כשחיוך נבוך על פניי, כזה שהתחלף בחיוך מסופק כשהתרחקתי.
אני את שלי עשיתי, עכשיו אפשר לחזור לקיומי האנוכי, לפחות לזמן מה.